הכל התחיל בצל המלחמה. הצטרפתי לקבוצת הריצה "Myway", שם הכרתי את נתי. במשך כל המלחמה השתעשענו ברעיון שנעשה מרתון ביחד – הוא רצה לרוץ בארץ, אני בחו"ל. וככה במשך שנתיים רצנו בתוך אי-הוודאות בלי להחליט באמת. המלחמה, מצב הרוח, הכאוס הכללי – פשוט לא היה טיימינג נכון.
אבל אז הם חזרו. כשהחטופים חזרו הביתה, תודה לאל, משהו בנפש השתחרר. נפתח הרעב מחדש לחיים, ולריצה. התחלנו להיפגש בימי שבת לריצות נפח ארוכות, יחד עם חברים נוספים שהצטרפו לדרך. כשהגענו לריצת ה-30 ק"מ, קיבלתי את ההחלטה: יאללה, מרתון תל אביב. ונרשמתי.
קו הזינוק מרתון תל אביב 2026: עכשיו אני עם עצמי
המרוץ התחיל בבוקר קפוא. גשם בחמש לפנות בוקר והתרגשות שיא. עמדתי על קו הזינוק, חיבקתי את החברים שרצו איתי, שחררתי אותם למרוץ שלהם ושיננתי לעצמי בראש: "עכשיו, אני עם עצמי".
ההחלטה האסטרטגית הראשונה שלי הייתה להילחם באגו. ב-6 הקילומטרים הראשונים הורדתי קצב ממש בכוח, בניגוד לאדרנלין שדחף קדימה, כי ידעתי שאני חייבת לשמור אנרגיה למאני-טיים. משם זה הפך למבחן של ניהול טהור: להיאבק ברוחות העזות מהים, לצלוח עליות מורכבות, ובעיקר – לגרום לראש לנצח את הגוף.
בקילומטר ה-37.5, פזית, חברה לקבוצה, רצה לצידי ואמרה לי משפט שיישאר איתי לתמיד: "תראי מה קורה כאן, כולם נופלים מסביבך ואת ממשיכה בקצב שלך".
שם הבנתי שהניצחון הוא לא התוצאה שעל השעון, אלא התחושה האדירה שאני מנהלת את האירוע. לא נגררתי ולא נשברתי, וכל הדרך ליוו אותי שלוש מילים שהפכו למצפן שלי: לנהל קצב, לנהל אנרגיה, והאומץ ליהנות.
מהכביש לחדר הישיבות: תובנות ניהוליות מהמרתון
כיועצת עסקית, אי אפשר לרוץ 42.5 קילומטרים בלי שהמוח יחבר את הכביש לחדר הישיבות. הנה התובנות שלקחתי איתי הלאה על מנהיגות, ניהול משאבים ושליטה:
1. להאט כדי לנצח (ניהול קצב)
בתחילת הדרך, הפיתוי לרוץ מהר הוא עצום. כולם מסביב עוקפים, האנרגיה בשמיים, וקל מאוד להיסחף. אבל מי ששורף את כל הדלק בזינוק, מוצא את עצמו מתרסק בקילומטר ה-30.
במרחב העסקי: מנהיגות עצמית היא לדעת לא לזנק בכל הכוח רק כי כולם מסביב ממהרים או כי השוק נראה תזזיתי. לפעמים חייבים ללחוץ על הברקס בהתחלה, לבנות יסודות חזקים, לשמור תקציב ומשאבים, כדי שישאר לנו "דלק" לחצות את קו הסיום של הרבעון או השנה בהצלחה.
2. אסטרטגיה של התמדה (ניהול אנרגיה הוליסטי)
ניהול אנרגיה הוא הרבה מעבר ללאכול פחמימה בבוקר המרוץ. הוא מתחיל חודשים לפני, ביצירת עוגנים שמייצרים אינרציה של התמדה: האימונים הקבוצתיים כל שישי בבוקר, הקפדה על תזונה לפני ריצת נפח, ושילוב של שחייה כספורט משלים שתומך בגוף מול המאמץ המשוגע הזה.
בתוך הריצה עצמה, זה ניהול מדויק של תדלוק – ג'ל בדיוק כל 7 ק"מ ושלוק מים בכל תחנה. אבל זה בעיקר ניהול מנטלי וסביבתי: המנטרות החיוביות בראש, היכולת להגיד תודה לגוף שלי שעושה איתי את העבודה, ולהרים מדי פעם את המבט. לראות מי מצדדיי, להחליף שיחה, לאחל בהצלחה, להיטען מהאנרגיה של הרצים סביבי, ואפילו להתבונן ברגליים של רצים אחרים וללמוד מהם. כל אלו יחד הם ניהול אנרגיה.
במרחב העסקי: כמו בספורט, כך גם בעסקים. מנכ"לית לא מנהלת רק את תזרים המזומנים (המים והג'לים). כדי להחזיק מעמד במסע ארוך, אנחנו חייבים לשלב עוגנים ביומן ובחיים: עוגנים לניהול אנרגיה, לתרגול "השרירים" הניהוליים שלנו, ולתמיכה קבוצתית. מנהיגה חייבת לדעת מתי להרים את הראש מה"שוטף", להסתכל על הקולגות והמתחרים, להחליף מילה, ולדעת להיטען מהאקו-סיסטם שסביבה.
3. הכוח של הכוורת
את מסע המרתון רצתי לגמרי לבד – אף אחד לא יכול היה להזיז את הרגליים במקומי. אבל, חבורת האלופים שהתאמנתי איתה, החיבוק מחברה באמצע המסלול והעידוד מהצד, היו בוסט האנרגיה החזק ביותר שיכולתי לבקש.
במרחב העסקי: להיות מנכ"ל או בעלת עסק זה תפקיד בודד. את ההחלטות הקשות אנחנו מקבלים לבד. אבל אוי ואבוי לנו אם נרוץ בלי "בורד" אמיתי – סביבה תומכת, נבחרת של אנשים שרצים לצידנו, מרימים אותנו כשהרוח מכה בפנים, ומזכירים לנו למה יצאנו לדרך.
4. שליטה בתוך הכאוס (האומץ ליהנות)
היו רגעים בריצה שהכל הרגיש סוער – הרוח, הגשם, הכאב הפיזי. אבל דווקא שם מצאתי אסקפיזם אמיתי.
במרחב העסקי: אסקפיזם הוא לא לכבות את המוח או לברוח מהמציאות המורכבת. אסקפיזם מנהיגותי הוא למצוא את המקום האחד שבו יש לך פוקוס פנימי ושליטה מלאה על הצעד הבא שלך, גם כשהשוק בחוץ סוער וגועש.
לנהל קצב, לנהל אנרגיה, והאומץ ליהנות מהדרך – זה המצפן הניהולי שלי.
מה ה"מרתון" שאתם מנהלים עכשיו בעסק שלכם, ואיזה עוגנים יצרתם כדי להחזיק בו מעמד?
