מאת: סיגל אמסלם
יש רגע בחייו של כל ארגון מבוסס, בין אם זו חברת טכנולוגיה ותיקה, איגוד ספורט לאומי או חברה תעשייתית מובילה, שבו ההנהלה מסתכלת ימינה ושמאלה ומבינה משהו מטריד: אנחנו עובדים קשה, המוצר שלנו מצוין, אבל הפסקנו להכתיב את הקצב.
אני פוגשת את זה בחדרי ישיבות בשלושה תרחישים עיקריים:
תחושת ה"נשארנו מאחור": המתחרים הצעירים והרעבים נוגסים בנתח השוק, והארגון מרגיש שהוא איבד את הרלוונטיות או את החדשנות שאפיינה אותו בעבר.
חילופי הנהלה: מנכ"ל או הנהלה חדשה נכנסים עם חזון רענן לצמיחה, אבל כלי העבודה והתשתית השיווקית נשארו תקועים בעשור הקודם.
העדר סינרגיה מערכתית: יש המון עשייה, יש מחלקות שונות, אבל כל אחת רצה בנפרד. אין כוח משותף שמניע את השוק או מייצר אימפקט אמיתי ברמה הארצית.
הטעות: לנסות לפתור בעיית מיצוב עם כלי פרסום בשלב הזה,
האינסטינקט הוא בדרך כלל "להגביר את הווליום". לשכור סוכנות דיגיטל שתעלה עוד פוסטים, או לבנות אתר חדש. אבל אם הבעיה היא שהארגון איבד את הזהות המובילה שלו, שום באנר מעוצב לא יפתור את זה.
שיווק הוא קודם כל מנהיגות
כדי לחזור למגרש ב-2026, נדרש שינוי בתפיסה הניהולית. המעבר מ"תפעול שיווק" ל"הובלה עסקית" דורש מאיתנו:
להחליט שאנחנו שחקנים ראשיים: זה נשמע טריוויאלי, אבל חברות רבות מתנהלות מתוך אינרציה ולא מתוך רצון לכבוש יעדים. ההחלטה לחזור להיות "מספר 1" בתודעה מחייבת אומץ ניהולי.
ליצור חיבורים (Ecosystem): הכוח של ארגונים גדולים הוא ביכולת לחבר קהלים ומשאבים. במקום שכל יחידה תשווק לבד, המנהיגות צריכה לייצר מהלך משולב שבו השלם גדול מסך חלקיו.
לנהל את השיח בתעשייה: לא רק למכור שירות, אלא להוביל את הסטנדרט, את הערכים ואת הטון בשוק שלכם.
כשארגון מחליט שהוא לא רק "ספק שירותים" אלא מנהיג את התחום שלו, הכל משתנה. העובדים רתומים יותר, הלקוחות האסטרטגיים מרגישים ביטחון, והמתחרים? הם חוזרים להסתכל על הגב שלכם.
רוצים להוביל ולא רק להגיב?
אני מזמינה אתכם לקבל ממני תובנות על הובלה עסקית וניהול עצמי בעולם משתנה, ישירות למייל.
