מה לומדים מריטריט שלא הלך לפי התוכנית?
נסעתי לריטריט יוגה במצפה רמון – מתנת יום הולדת, זמן מנוחה שרציתי להעניק לעצמי אחרי תקופה אינטנסיבית במיוחד. רציתי רגע לנשום. לא להוביל, לא לייעץ, לא לארגן. רק להיות לבד עם עצמי ועם השקט.
על פניו – כל מה שחלמתי עליו היה שם: קבוצה נשית איכותית, נוף מדברי עוצר נשימה, חאן יפייפה, ירח מלא, סדנאות עומק, תרגולי יוגה ומוזיקה מרפאה. המפגש עם הנשים היה מרגש, התרגולים היו עוצמתיים, והלב התמלא במהירות.
אבל לאט־לאט התברר לי שהלו״ז האינטנסיבי – שכלל תרגולים ארוכים, מעט מאוד הפסקות ומסגרת זמנים הדוקה – לא ממש פגש את מה שהגוף שלי ביקש. אחרי נסיעה ארוכה, שינה קצרה ויום של פעילות, הגיע היום השני – ויחד איתו גם וירוס בטן, כאב ראש עיקש ולילה לא פשוט. כשהתעוררתי בבוקר, הבנתי שזו כבר לא עייפות רגעית. הגוף מאותת לי לעצור.
וכך, במקום להישאר עד הסוף, נפרדתי בעדינות מהמנחות ומהקבוצה – וחזרתי הביתה.
מאז, אני עדיין מתאוששת. וגם – חושבת. כי למרות שהחוויה לא התנהלה כפי שדמיינתי, ואולי דווקא בגלל זה – היא הפכה להזדמנות לתובנות עמוקות.
מה לומדים מריטריט שלא התאים לציפיות?
אפשר ללמוד שהצורך לעצור לא תמיד מתממש כשאנחנו רק עוזבות את הבית. לפעמים צריך גם לנטוש לרגע את הלו"ז, את הציפיות, את מה שנראה "נכון" – ולהתמסר למה שאנחנו באמת צריכות.
אפשר ללמוד שלפעמים, גם כשאנחנו בטוחות ש"זה הרגע שלנו", אנחנו עדיין מחזיקות חזק מדי.
ודווקא החולשה, דווקא השבירה מהתוכנית – יכולה ללמד אותנו הקשבה אמיתית.
ולפעמים, דווקא החוויה הלא־מושלמת היא זאת שמזכירה לנו:
כמה רכות וחמלה דרושות כשאנחנו באמת רוצות לדייק לעצמנו דרך.
ומה הקשר לעבודה שלי?
במקום שלי כיועצת, אני פוגשת לא פעם מנהלים ומנהלות שנמצאים בדיוק שם:
יודעים שהם צריכים שינוי, צמיחה, דיוק… אבל כשמגיע הרגע לעצור, להקשיב, לשחרר – הם מתקשים.
ממשיכים עם הלו"ז. עם התוכנית. עם מה שתוכנן מראש.
גם ארגונים יוצאים ל"ריטריטים" – לאו דווקא למדבר, אלא לתוך תהליך ייעוץ, פרויקט חדש, מחלקת שיווק שנבנית. הם רוצים שינוי.
אבל רק אם זה לא ידרוש לעצור את הרכבת.
אז הנה תובנה קטנה שמגיעה מהיוגה, מהחום של המדבר, מהשקט שלא היה שקט:
שינוי אמיתי דורש הקשבה.
לא רק לארגון. גם לאנשים שבו.
וגם לעצמנו.
